כתב הרמ"א (קצ"ז, ד'), שיש אומרים שאם לא שתה, והוא תאב לשתות, אין חיוב לברך ברכת המזון מדאורייתא. וכתב השער הציון, שזוהי שיטת היראים, הסובר ש'ושבעת זו שתיה' היא דרשה גמורה, אבל שאר פוסקים סוברים שאינו אלא אסמכתא בעלמא. והחזון איש (או"ח כ"ח, ב') כתב, שלפי זה אם לא שתה בתוך סעודתו ובירך ברכת המזון, ולאחר מכן שתה, יתחייב לברך שוב מן התורה, שהרי כשבירך מתחילה

לא היה חייב אלא מדרבנן, עיין שם מה שכתב בזה.