הנה כתב הרמב"ם (פ"ה מכלי המקדם ה"ג):

"וחייב כהן גדול לנהוג כבוד בעצמו, ולא יקל בעצמו עם שאר העם, ולא יראו אותו ערום לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא כשמסתפר, שנאמר הכהן הגדול מאחיו מלמד שנוהגין בו גדולה יתירה, רצה הוא שירחצו אחרים עמו הרשות בידו".

ומבואר מדבריו דכהן גדול יכול למחול על כבודו, וחידוש הדבר, דמחד נקט דכהן הדיוט אינו מוחל על כבודו, ומאידך כה"ג מוחל על כבודו.

אמנם פשוט דמהני מחילתו רק קה ביותרת הכבוד שמצווין לנהוגבו ולהגדילו משאר אחיו, ולא בעיקר מצות הכבוד שמצווין כל ישראל לנהוג בכלל הכהנים.

ואפשר דס"ל להרמב"ם דכבוד הכהנים אינו לכבד את הכהן המסויים, אלא כבוד וגדולה לכלל הכהנים, וכלשון הרמב"ם בסהמ"צ שם "שצוונו לכבד זרע אהרן וכו' וזה כלו הגדלה לא-ל יתעלה אחר שהוא לקחם ובחרם לעבודתו", הרי שענין מצוה זו כבוד שבט הכהנים, אבל מצות ההגדלה לכה"ג מכוונת מיסודה לכהן גדול, ודומה ביסודה למצות כבוד אב, ומשום כך הרשות בידו למחול כיון שכבוד זה דידיה הוא, ודו"ק כי נכון הוא [אף שודאי גם כבוד כה"ג משום היותו מובחר שבט הכהנים, וז"פ].